הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

עיתון הצבי יצר מהפכה תקשורתית בערד

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
אודות הכתב: מערכת עיתון הצבי
תאריך: 2019-03-28 11:32:50

עיתון הצבי יצר מהפכה תקשורתית בערד
"עיתון הצבי יצר מהפכה תקשורתית בערד"

 

עיתון הצבי יצר מהפכה תקשורתית בערד

 

לפני עידן הפייסבוק הופיע פתאום עיתון בכל תיבות הדואר. לראשונה בערד נכתב על הפוליטיקה העירונית, ספורט, דעות תושבים ורכילות מקומית. זה תפס כמו אש בשדה קוצים. ראיון עם יהושע אשכנזי, המוציא לאור והבעלים הראשון של עיתון "הצבי"

 

לפני 20 שנה בדיוק, באמצע משמרת לילה במפעלי ים המלח, הבזיק הרעיון בראשו של יהושע אשכנזי. להוציא לאור עיתון מקומי. עיתון שיפרסם את כל מה שקורה בעיר, חדשות וספורט, מידע כללי, רכילות והגיגים של תושבים. כזה עוד לא היה בערד. לפניו היה "כידוד" ואחר כך "חדשות העיר" , וקצת "600", אבל אף אחד מהם לא עסק ממש בעיתונות, בסיקור אירועים, בתחקירים, בחשיפה של כל מה שקורה בעיר. זה היה עוד הרבה לפני הפייסבוק, האינטרנט ואפילו טלפון סלולרי שהיה אז בגודל עצום היה למעטים בלבד. הגיליון הראשון הודפס בצורה מחתרתית, ובבוקר שישי אחד, במחצית 1999, התעוררו תושבי ערד עם עיתון חדש בתיבת הדואר ובאותו הרגע השתנתה המציאות התקשורתית בעיר, בפוליטיקה, בשיח הציבורי ובמעורבות הקהילתית.

מדוע הדפסה מחתרתית?

"הכנת הגיליונות הראשונים נעשתה מאחד החדרים בבית עם מחשב עגלה ומדפסת ענתיקה שנקנו מיד שנייה", מספר יהושע אשכנזי שיזם והקים את העיתון. "הדפסת 8 עמודי העיתון דאז במדפסת הישנה נמשכה שעות וליאת וולפוביץ, הגרפיקאית הראשונה של העיתון, ישבה לידה לילה שלם עד שיצאו הדפים שהועברו למחרת בבוקר לבית הדפוס עצמו. לליאת היה תפקיד נוסף: כדי שלא ידעו שבעצם רק שנינו בעיתון היא קיבלה שיחות טלפון וענתה בטון של מזכירה "מיד אעביר אותך" ורק אחרי שניות ארוכות העבירה לי את השפוף למרות שעמדתי לידה. הסודיות הגדולה הייתה בעיקר מול החברים והמשפחה. היה לי ברור שלכל אחד שישמע על כוונתי להפיק עיתון יהיה מה לומר ולנפנף ככה עם היד "אהה.. אין לזה שום סיכוי". לא רציתי לאפשר למישהו להוציא לי את הרוח מהמפרשים. אז שמרתי את כל העניין בסוד ואת העיתון גילו כולם בתיבת הדואר. עד היום יש חברים שכועסים עליי בגלל זה. היחידים שידעו היו הוריי ואשתי גילה, כמובן. ללא האומץ שלה וברכת הדרך שקיבלתי ממנה שום דבר לא היה קורה".

על מה כתבת כל שבוע?

"הו, זו בדיוק השאלה שנשאלתי כשהעליתי לראשונה את הרעיון להוציא עיתון. על מה תכתוב כל שבוע, הרי לא קורה כלום בערד ! אז עוד לא ידעתי מה לענות. בינתיים החלטנו שלעיתון החדש יקראו "הצבי", אולי מתוך טעות של מתחילים. גילה ואני התלבטנו עם "זברה – העיתון שלא מפספסים..", ועוד כל מיני התחכמויות. אבל האמת היא, ש"הצבי" ניתן על שמו של העיתון ההיסטורי שאליעזר בן יהודה הוציא לאור בירושלים. זה היה העיתון המקומי הראשון בארץ ישראל שהעז לכתוב על האשפה ברחובות ירושלים בניגוד לעיתונים שהיו מיועדים לתורמים יהודיים בחו"ל. ואצלנו, עמוד השער של הגיליון הראשון היה פצצה מקומית: "יש גירעון כספי בבריכה העירונית!". וואו. פעם ראשונה שנכתב על דבר כזה בערד. משם זה המשיך כל שבוע. על העירייה, על גירעונות כספיים, תכניות הבראה, הסכמים קואליציוניים, עימותים פוליטיים במועצת העיר, פתאום נכתב על אירועים פליליים בעיר, על מקרי רצח שקרו. מי שמע ומי קרא על דברים כאלה בערד? כשהמשטרה מצאה סם קל אצל חבר טוב, שהיה דמות פוליטית (וכבר מזמן לא בפוליטיקה), נקרעתי בין המחויבות לדרך שבחרתי לבין החברות. לבסוף נכנעתי ליצר העיתונאי ופרסמתי את המידע. אני מצטער על זה עד היום, אבל ככה האמנתי שעושים תקשורת".

וברור שלא הכול היה פוליטיקה?

"נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק אמר פעם שהכל שפיט. אז אני החלטתי שהכל כתיב. סיקרתי אירועי תרבות וחגיגות, אירועים בבתי ספר ואירועי ספורט. פעם, אחרי שאוהדים שלנו התפרצו למשחק של הפועל ערד כתבתי שהם ברברים, וכעבור שבוע כל היציע שר לעברי 'אשכנזי בן זונה'. זו הייתה הדרך להיכנס לכל בית בעיר, האמנתי שכל אחד בעיר צריך לקרוא במקומון על מישהו או על משהו שהוא מכיר. שכל ילד יביא את העיתון להוריו כדי להראות להם את התמונה שלו מאיזה אירוע בית ספרי ואפילו ממסיבת פיג'מות של כיתה ג' או מסיבת תחפושות בתיכון. העיתון זכה לפופולריות גדולה ולגיליונות הבאים כבר הצטרפו כותבים מהעיר שקיבלו בשמחה פינה לטוריהם, היו אלה שלמה ויצמן האיש והתשבצים, לאה מיכלסון ז"ל עם פינת השירים, אסתי אתגר עם הגיגים ומכמנים ואורי מלכה עם טור פוליטי מימין, שעמדותיו עצבנו אותי אבל הוא איש מקסים".

היה טור אחד שזכה לרייטינג מטורף

"חחח.. זה היה טור מדהים. שמו היה 'סקס בעיר הקטנה'. זה משהו שבאמת לא היה קודם בערד. עכשיו מותר לספר שהיה לי מקור מידע אמין לרכילות הכי צהובה בעיר. בכל שבוע התפרסם סיפור אחד מיוחד בנוסח, "עובד במפעלי ים המלח לא באמת עולה על ההסעה למשמרת לילה, אלא ממשיך ברגל מהתחנה אל שכנתו מהבניין הסמוך". או למשל, "תושבת ערד, אמנית ידועה, נתפסה ע"י בעלה, שגם הוא אמן מוכר, במצב אינטימי עם גבר אחר. והפתעה !! הגבר עבר להתגורר בשלישייה עם בני הזוג והאמן עצמו העז לצאת מהארון...". כל הסיפורים היו ללא פרטים מזהים והקטע הכי גדול היה שתמיד היה מישהו או מישהי אישר את הסיפור לסביבתו, כי הוא מכיר והוא שמע וכהנה וכהנה. נוצרה אמינות מלאה לכל סיפור שכזה וזה היה פיצוץ. אנשים עצרו אותי ברחוב כדי לנסות לדלות עוד כמה פרטים מזהים על גיבורי אותו שבוע.  לפעמים הייתה לי תחושה שלוקחים את העיתון רק בגלל הטור השבועי הזה".  

והמודל העסקי, היה בו כסף?

"העיתון חולק חינם לכל בית בערד כחלק משיווק עצמי וזה שיגע הרבה אנשים שלא הבינו ממה העיתון מרוויח. חשבו שזהו עיתון של העירייה או של איזושהי מפלגה. באותן שנים החלה פריחת המקומונים בארץ וזה היה המודל העסקי של כולם, שההכנסות הכספיות יגיעו מהפרסום של בעלי העסקים. כאן אני חייב להודות לבעלי העסקים הראשונים שנתנו בי אמון והסכימו לפרסם בעיתון בצעדיו הראשונים: לצחי יוסף מ'ביטוח צחי' ודרור לוי מ'רהיטי לילך'. אני לא שוכח אותם. תודה גם לסימה שטרנפלד מ'תיווך סימה' שהעזה לשלם על מודעה ושלושה ימים אחר כך התקשרה לספר שהצליחה למכור דירה בזכות המודעה, ומאותו יום היא פרסמה בעיתון במשך שנים.

האמת היא שהשנים הראשונות היו קשות מבחינה כלכלית. בהתחלה הייתי לבד והחלפתי כובעים כל הזמן של עיתונאי, סוכן מכירות וגובה תשלומים. מהר מאוד הבנתי שזה לא יעיל להתנהל בצורה כזו אז צירפתי אליי את אליעזר בר-שדה שהיה לשותפי הטוב במשך שבע שנים. אני עסקתי בעריכה וכתיבה והוא לקח על עצמו את הצד הפיננסי של העיתון. בשנים הראשונות עסקנו בהישרדות ורק בהמשך הקיום נעשה יותר נוח".

חשבת זה יגיע ל 1,000 גיליונות?

"כמו שאומרים בכדורגל, בזמנו חיינו משבת לשבת. בר שדה ואנוכי היינו בתחושה שאסור לנו לפספס שבוע אחד של עיתון. גם במחיר של הפסד. אני זוכר שבוע אחד בלבד בו כן ויתרנו על הפקה והפצת העיתון, זה קרה בגלל שירד שלג באותו יום ולא הייתה אפשרות לנסוע לבית הדפוס. אנחנו מדברים כזכור עוד לפני תקשורת האינטרנט והדוא"ל, כן?. בכל אופן, אחרי שבע שנים טובות פניתי לדרך חדשה. השארתי את הבייבי שלי לאליעזר בר שדה שגידל וטיפח אותו יפה במשך מספר שנים, ולאחר מכן העביר אותו לידי הבעלים הנוכחי, רן צדיקריו, שממשיך במשימה קשה ביותר של הפקת עיתון מקומי בעיר קטנה. לרן ישנה התמודדות קשה מאוד עם האינטרנט והרשתות החברתיות ולכן הערכה שלי להצלחתו  גדולה ביותר. למיטב ידיעתי "הצבי" הוא אחד מהמקומונים הוותיקים שעדיין יוצאים לאור בארץ ובאמת ברכות מכל הלב ובהתרגשות גדולה, לכל העושים במלאכה".