הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

על חלום, חזון ויזמות בלב מדבר

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
אודות הכתב: מערכת עיתון הצבי
תאריך: 2019-03-28 11:26:45

על חלום, חזון ויזמות בלב מדבר

הסיפור על עשרים שנות עיתונות, אלף גיליונות ומיליוני עותקים

 

בשנת 1999 היה למקומון חזק השפעה רבה על הנעשה, בעיקר בעיר קטנה. וזה הוא סיפורו של העיתון שהצליח בניגוד לכל הסיכויים והתחזיות לחולל מהפכה בעיר קטנה ושקטה (לכאורה) והצליח ליצור תוך זמן יחסית קצר מדורת שבט אמיתית. כך מעידים מיליוני העותקים שהודפסו חולקו ונקראו של "עיתוני הצבי"

 

מאת: אליעזר בר שדה (ממייסדי עיתון הצבי)


בשנת 1999 רגע לפני המילניום הדפיס יהושוע אשכנזי תושב יליד ערד את הגיליון הראשון של עיתון הצבי בערד. העיתון הודפס בשחור לבן והיו לו שמונה עמודים כולל כותרת וגב. שמונה אלף העותקים חולקו בכל בית אב בעיר בגאווה אינסופית. לערד נולד תינוק עיתונאי חדש שהתיימר לסקר לשקף ולשתף לציבור בערד את העיר שלהם והמתרחש בה. ספורט, פוליטיקה, חברה, חינוך ורכילות.

אשכנזי שפרש מעבודתו במפעלי ים המלח, הביא את מעורבותו החברתית והפוליטית לחזון הקמת עיתון מקומי. כך ללא כל עבר עיתונאי ואו תקשורתי עם שום רקע בהוצאה לאור או ניסיון יזמי כלשהו, יצא לדרך מצויד עם חלום, חזון וקצת ממון. החלום התגשם ויצאו לאור גיליונות העיתון פעם בשבועיים. כך במשך כמה גיליונות עד שנגמר הכוח, הכסף והאמונה בחזון קצת (הרבה) פחתה...

 

הפקת עיתון אינה דבר של מה בכך, מעבר לסיקור העיתונאי בחירת הנושאים מציאת מקורות מידע ובחינתם, ראיונות, פגישות ולבסוף כתיבה, בירור, גביית תגובות ועריכה. ועכשיו הטכנולוגיה העיצוב וההכנה לדפוס ההדפסה ההובלה וההפצה. כל זה היה חדש ובוסרי לצוות הקטן ולארנק היותר קטן. מערך השיווק לא התרומם ולא נוצרו מקורות מימון שירכשו שטחי פרסום בעיתון החדש. ולפיכך ההכנסות היו קטנות מההוצאות. מאידך ביקורות הקוראים נלהבות ונוצרה צפייה לקבל את הגיליון הבא, מה שיצרו את הרושם שחבל להפסיד את ההזדמנות שנוצרה.

 

ממש באותה שנה הקים בערד יוצא קיבוץ הר עמשא (עבדכם הנאמן כותב שורות אלו) שביער יתיר, משרד לשירותי מחשוב, פרסום, מיתוג, גרפיקה והוצאה לאור בשם "פשוט אמצעי המחשה". המשרד התאכסן בבית קל וחומר שבאזור התעשייה בערד (אלביט כיום), מקום משכן החממה הטכנולוגית לשעבר (כן, היה דבר כה בערד). כבר משנת 95 היה לי חלום להקים בערד עיתון, עת חלמנו, (דגנית זוגתי ואני), הקמנו ויישבנו את קיבוץ הר עמשא, בשנית או בשלישית (מי סופר). כמרכז משק בקיבוץ יצא לי להגיע לערד די הרבה ואישית תמיד העדפנו דגנית ואני את ערד על פני ירידה למיתר או באר שבע. בקניות של סוף השבוע קניתי תמיד בשקל וחצי עותק מבריק של "חדשות העיר" המקומון הוותיק והמוכר, לדעתי לפחות עשרים שנה. שכנראה החליף את "כידוד" העיתון הראשון והמיתולוגי של ערד עוד מימי הקמתה.

 

ברקע אותם ימים ערד הטמיעה מהפכה חברתית עת העיר הכפילה את עצמה בעולים חדשים מברית המועצות לשעבר, מהלך אותו קידם בצלאל טביב ראש המועצה דאז ומי שהפך את ערד לעיר ואת עצמו לראש עיר בזכות אותה העלייה. הוותיקים של העיר לא היו ממש מרוצים מהמצב החדש וחשו שהבכורה נשמטת מידיהם. חלקם עזבו באכזבה אפילו (חלקם סתם עזבו). ולי כזר לרגע, היה חסר עיתון מקומי שבאמת יספר את הסיפור המרתק הזה, שיספר לעיר עצמה לתושביה ולאחרים. לעיתים נדמה היה שאפילו פרנסיה של העיר לא הטמיעו את גודל השעה וההזדמנות שנוצרה אז.

 

מי שהכירה אותי וידעה על חלומי להקים עיתון בערד הייתה טופז כרמי מנהלת החברה הכלכלית דאז, שגם ישבו בבית קל וחומר וחלקנו חדר ישיבות באותה קומה. טופז היא שהפגישה את יהושוע אשכנזי ואותי ומאז אותה פגישה הכול השתנה. אשכנזי דפק בדלת הציץ פנימה ואני יצאתי לרגע מפגישת מייסדים, (כשותף בסטרטאפ שהיה צריך להיות לפחות פייסבוק) ישיבה שלא שבתי אליה עד היום.

 

באותה ישיבה ראשונה הכרנו יהושוע ואני והפלגנו בתיאור החזון של העיתון שיהיה לנו. על פניו אנשים שונים. נושאי אופי שונה לחלוטין ואם הייתם שואלים מומחה מה הסיכוי ששניים אלה יצליחו בשותפות? התשובה הייתה אפסית. משכך זנחתי אני את עיסוקי הקודמים ואת אשתי, כרסה בין שיניה וצללנו לתוך הגליון הבא (לדעתי מספר שבע או שמונה). יהושוע התמנה לעורך העיתון ולכתבו הראשי ואילו אני התמנתי למנהל העסקי של העיתון. רק אומר כבר כעת שאילו ידעתי אז מה המשמעות של הפקת עיתון שבועי כנראה שהייתי חוזר לישיבת הסטרט-אפ.

 

התנאים החדשים להפקת העיתון היו כמובן באוריינטציה כלכלית וכללה תוכנית עסקית שהגדירה מתי איך וכמה יהיו ההכנסות ומתי העיתון יתחיל להרוויח. את העיתון הפקנו כל שבוע במקום פעם בשבועיים ויצאתי למסע הצגת החזון העיסקי של העיתון לבעלי העסקים בעיר ולראשויות לערייה ולמתנ"ס.

 

הרעיון היה להפיק את העיתון כל שבוע, להגיע בחמישי ולא בשישי, להפיק מדור שלם בשפה הרוסית (לא רק פרסום) ולכלול בעיתון מידע נוסף לתושבים ולתיירים ולהגדיל את התפוצה לפזורה הבדואית מבית קמה בואכה ערד ועד וכולל מלונות ים המלח. הדפסנו 12 אלף גיליונות!!  במקום שמונה אלף ויצרנו סטנדרט הפצה חדש. תוך זמן העיתון גדל פי שלוש ל-24 עמודים, החזון היה להגיע לארבעים לפחות והעיתון הודפס בצבע מלא. לפחות מחציתו היו מודעות פרסום שעזרו לממן את הפקת העיתון.

 

חלום וחזון לחוד ומעשה לחוד, עבדנו קשה מאוד המון שעות ואפילו דגנית כמעט ילדה בחדר ההפקה באחד הגיליונות הראשונים שהפקנו במשרדי העיתון בבית קל וחומר. וההוצאות היו עצומות אבל התחלנו לתפוס. המערכת סיקרה את הנעשה בעיר ובשלב זה היינו נקראים לסדר על ידי ראש העיר שלא היה רגיל לשקיפות המוגזמת הזו. מאידך העסקים שפרסמו בעיתון שהוגש לתושבי העיר עד מפתן בדלת מדי חמישי לפנות ערב הצליחו להגדיל משמעותית את הכנסותיהם בזכות הפרסום בצבי. על ציר הזמן ראינו את האור בקצה המנהרה. דחפנו את בית הדפוס לקבל את הקבצים להדפסה דרך האינטרנט וזו הייתה מהפכה בארץ כולה. ויש האומרים שיצאה מערד.

לימים העיתון התייצב עם מערך הפקה גרפי מקצועי ושיווק מתקדם והוצאה לאור והפצה והכנסות ברווח. כל זה לא הספיק לשתי שותפים מה שהביא את יהושוע ואותי להחלטה שכדאי להיפרד ולהפקיד את העיתון בידיו של אחד מאתנו. הוחלט שאני אשאר וכך רכשתי את חלקו של יהושוע ונותרתי לבד. יהושוע עזב למודיעין ואילו אני נכנסתי גם לנעליו כעורך העיתון לעוד שנים רבות.

היו בדרך בכל העשור הראשון לחייו משברים לא מועטים (כמו כל עסק) העיתון עבר משבר לא פשוט מבחינה כלכלית עת הנהגת העיר החרימה את העיתון ומנעה ממוסדות העיר לרכוש פרסום בעיתון ואף הגדילה לעשות והפיקה עיתון זהה מטעם העירייה עצמה שהופץ בכל בית מבחינת להתחרות בעיתון הצבי, להחלישו וליתרו. למרות הקושי במקום להיסגר הוקם הצבי דימונה והעיתון הפך לרשת. אז גם הפקנו את עיתון עלי תמר של המועצה האיזורית תמר.

משבר נוסף היה משפטי עת שהעיתון סיקר בהרחבה את נושא כריית הפוספט בשדה בריר וספג איומים בתביעת השתקה לא פעם.

עם השנים העיתון התחזק מאוד בקהילה בערד ובקהילה העסקית. העיתון גדל והכיל אחוזים רבים של פרסום. צוות העיתון מנה למעלה מעשרה עובדים קבועים. והעיתון סיקר וליווה את העיר בכל ההתרחשויות במשך כמעט עשור.

לאחר שנים רבות ואינטנסיביות הוחלט להעביר את הלפיד (העיתון לא המפלגה) לבעלות אחרת ולהתפנות לדברים אחרים.  (מסעדת תמוז) כך בשנת 2008 עבר העיתון לבעליו החדשים רן צדקריו וטל בוכור שרכשו את העיתון ממני ומדגנית ונכנסו לנעלינו. רן וטל הובילו את העיתון ביד רמה שמרו על הערכים והצוות ויצאו לעשור נוסף של עשייה עיתונאית וחברתית בעיר שכל כך צריכה מדורת שבט כמו עיתון הצבי. וכך עברו להם עשרים שנה והעיתון שהוקם ב 1999 בן עשרים שנה ואלף גליונות מאוד אינטנסיביים.

לסיכום (זמני) נברך את העושים במלאכה ויחזקו ידיהם להמשיך ביתר שאת. זה טוב לדעת שיש מדורת שבט בערד.

#עיתון הצבי #מוזה #כפרוצקה #מדורת השבט