הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

סיפור חיי

מאת: לאה מיכלסון writer
תאריך: 2011-08-04 14:04:38

סיפור חיי
"סיפור חיי"

שמי לאה מיכלסון לבית ליפשיץ. לודז' במרכז פולין היא עיר הולדתי.


משפחתי היתה ידועה כציונית נלהבת, אבי חיים ליפשיץ, היה פעיל, יחד עם אימי דינה לבית סורדות ז"ל, בהסתדרות הציונית. אבי היה בין מייסדי בית –הספר "תרבות" בפולין. משחר ימי חונכתי לאהבת ארץ ישראל ותשומת לב מיוחדת הוקדשה ללימוד ולשימוש בשפה העברית.


בשנת 1938, המצב באירופה היה מתוח מאוד והורי בראותם שהמצב הולך ומחמיר, החליטו לשלוח אותי ארצה, במחשבה שהם יגיעו במהרה אחרי,  כשיקבלו את הסרטיפיקט לו ציפו. הודות להחלטה זו ולעוז רוחם, ניצלתי מהשואה! עליתי לבית ספר חקלאי "בן-שמן " במסגרת עליית הנוער. למדתי בכיתה אחת עם נשיא המדינה, מר שמעון פרס. לפני עלייתי, כתב לי אבי: "על סף בית הוריך, באה העת, הגיעה השעה גם עלייתך באה, הגשימי ועלי לשלום" אביך חיים, לודז', יום א', כ"ט בטבת, תרצ"ח 2.1.1938 "


אימי כתבה בפולנית, הנה התרגום: "אהבי תמיד את הטוב, היפיפה והנעלה". עצתה של אמא האוהבת אותך. דינה. לודז', 1 בינואר 1938". אחי הבוגר, כתב בעברית שיר פרידה וברכה מרגש.


לאחר סיום ביה"ס בבן-שמן, נשלחתי להדריך ילדים ונוער, תקופה מסוימת באיזור חיפה. בעולם מנוכר, בודדה, בלא יד מכוונת, ניווטתי עצמי לדרך היציבות. הקמתי משפחה, ילדתי שלוש בנות לתפארת, ובמקביל למדתי, התפתחתי ויצרתי. שילבתי לימוד ויצירה בקורסים אוניברסיטאים ובמכון "אבני"  לאמנות בת"א.


עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נותק הקשר עם משפחתי, חיפשתי אותם באמצעות כל מיני אמצעי תקשורת, ובספטמבר 1941 שלחתי מכתב להורי על ידי "הצלב האדום" לכתובת האחרונה שבה התגוררו. עליי לציין לשבח את פעילות "הצלב האדום"  שמצא לאחר חצי שנה את משפחתי בכתובת שונה, בעיר במזרח פולין, הקרובה לגבול הרוסי. לפניכם העתק המסמך של "הצלב האדום" המיועד למוזיאון "יד ושם" למען משמרת וזכרון לדורות הבאים. אותו המסמך חזר אלי ובצידו האחורי כתב אחי, בתאריך ה- 6.3.1942 :


"אנחנו שלושתנו במינדז'זץ, שלמים ובריאים. בכוחות משותפים מוצאים עצה. מברכים אתכם ומאחלים הרבה אושר. כתבו לעיתים ואנו נענה לכם". באחת האסיפות בת"א, פגשתי באישה אחת, מניצולי מינדז'זץ, וממנה נודע לי כי הורי עבדו באיזשהו מפעל ואחי היה פרטיזן. בשנת 1943 ביצעו הגרמנים אקציה וכל היהודים נשלחו למחנה המוות טרבלינקה, שם נספו כולם, גם אחי היקר, שבמקרה היה בבית. יהי זכרם ברוך.


הנני "אוד מוצל מאש", שריד יחיד ממשפחה, שלכאבי ולצערי הרב, נספתה בשואה, נושאת על כתפי חזון של משפחה ציונית, גאה שלא הספיקה להגשים את חלומה. החיים שניתנו לי במתנה, נועדו כדי שאנציח את משפחתי ואת קורבנות השואה הרבים. זאת עשיתי בגאווה בפסל הגדול: "הזעקה האילמת", אותו פיסלתי בשנים 1962 מאבן בזלת שחורה שהוצב ב"יד ושם" בירושלים, ב-1975 .


הכאב והיגון על הורי ואחי שנספו בשואה, מות אישי ובתי הבכורה, לא גרעו מן האופטימיות, האמונה והתקווה שהינם נר לרגלי.