הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

כרזה פועמת

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
אודות הכתב: מערכת עיתון הצבי
תאריך: 2014-05-04 09:23:13

כרזה פועמת
"כרזה פועמת"

איל סגל, יליד ערד, פתח השבוע תערוכת כרזות במתנ"ס ערד סביב סוגיות מהזיכרון הקולטיבי של כולנו. ראיון

איל סגל עזב את ערד שנה אחרי הצבא, לטיול הגדול, ואז עבר לשכונת פלורנטין בתל אביב, שם גר 8 שנים. בתקופה זו למד אמנות פלסטית בשנקר, ועבד עם האמנית סיגלית לנדאו, הנחשבת כיום לאחת האמניות החשובות בישראל. לפני מספר חודשים הציג תערוכת יחיד ראשונה במוזאון הנגב לאמנות, וכיום הוא מציג במקביל בכמה תערוכות בארץ, כולל במעלות תרשיחא.

עכשיו כאן – במתנ"ס ערד, סגל מציג תערוכת כרזות קטנה אך חשובה. בתערוכה רק חמש כרזות, כל אחת עוסקת בזכרון אחד, בדרך של שיר קטן ומעוצב. אחת הכרזות זכתה להיות הכרזה הרשמית של יום הזכרון ליצחק רבין, השנייה תוצג בקרוב ביד ושם.

 

למה בחרת בפורמט של כרזות? 

 

"הגעתי לפורמט של הכרזה בקורס כרזות שעשיתי בשנקר. זה פורמט מעולה בעיני. משהו בגודל שלו ובצורה שלו - נותן הרגשה של כלי מאוד בסיסי להעברת מסר או רעיון. ובאמת זהו פורמט ששימש לכך לאורך כל ההיסטוריה. תהלוכות, מהפכות, תיאטרון, הכל. זהו אחד הכלים הראשונים של הדפוס בהעברת מסר לקהל רחב. ועדיין, זה פורמט שכיום כמעט מוגדר כ'חיה נכחדת'. 

באותו הקורס עיצבתי את הכרזה ליום הזיכרון ה-14 של יצחק רבין ז"ל. הכרזה יצאה בצורה רשמית ממרכז רבין, דרך עיריית תל אביב, ועד למערכת החינוך, שגם בנתה מערך חינוך מיוחד לבתי הספר בעקבות הכרזה. 

זו הייתה הפעם הראשונה בה עסקתי בכרזות. לכל כרזה - סיפור משלה".

 

למה לכתוב שירה על כרזה ולא להסתפק בתמונה? מה זה נותן?

 

"מהות הכרזה היא שילוב של דימוי ומילה. בדרך כלל המסר הוא חד וברור, לפעמים רק במילה או שתיים. לכתוב תמיד אהבתי. סיפורים קצרים ולעתים גם שירים. רציתי לאחד בין שני פורמטים שלאט לאט מתמעטים בעולמנו. השילוב יצר משהו מעניין בעיניי, שמפתיע את הצופה ומחזיק אותו, כך שאולי השילוב בין שני הדברים יוצר משהו חדש וכלי נהדר שיכול להכיל בתוכו המון. ההוצאה של השיר לאור בצורה כזו, נותנת לשיר קריאה שונה מבספר שירים. השילוב עם הדימוי נותן רובד נוסף למילים. השאלה הרי יכולה להיות גם הפוכה - למה לא להסתפק בשירה ולוותר על הדימוי. הדימוי יכול להיות יותר מופשט או פחות, וגם הטקסט. אבל העבודה היא תהליך של זיקוק וצמצום של הדברים, שישתלבו ויעזרו האחד לשני". 

 

היית קורא לזה אמנות פלסטית או שירה? 

 

"לא הייתי מגדיר את הכרזה ככזו או כזו. לדעתי זו יצירה, והיא יכולה להופיע לדעתי גם בתערוכת אמנות מודרנית במוזיאון וגם בספר שירים. מבחינתי, אלו עבודות שהייתי רוצה שיראו אותן כמה שיותר אנשים. אחרי כן, הם יגדירו מה זה ואיך הם הרגישו".

 

מאיפה מגיעה המשיכה שלך לעיסוק בלאומיות?

 

"זה בא אצלי מהמקום האישי. אירועים שהשפיעו עליי ועל חיי, רבים מהם בדיוק כמו שהשפיעו על כל אדם שחי במדינה הזאת. מהמקום האישי והאינדיבידואלי, החוצה, אל הביטוי החברתי והקולקטיבי. לפעמים אלו נושאים לאומיים כמו רצח רבין, לפעמים אישיים. למשל, העבודה "חיה" שעוסקת בזיכרון השואה דרך סבתי המנוחה שנולדה בגרמניה ונמלטה לארץ עם משפחתה ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון. היא הייתה בגיל 6, וסיפרה לי במשך שנים כמה אירועים טראומטיים שעברו עליה כילדה שם. זכרונות מגיל 6 שעברו אליי כשהייתי בעצם באותו הגיל. צריבה של הזיכרון. אני חושב שנכון להגיד שהעיסוק שלי הוא יותר בתפיסה של זמן, פערי דורות וזיכרון, מאשר עיסוק בלאומי ובפוליטי".

 

מה הלאה? 

 

"אני עובד כרגע גם על פרויקטים בחו"ל ובעיקר הרבה עובד בסטודיו.  אני מצייר, עוסק בוידאו-ארט ועוד. 

מה שנקרא רב תחומי. הסטודיו שלי הוא עדיין בפלורנטין ברחוב סלמה ואילו אני עברתי לפני שנתיים ליפו,

שם אני חי עם אשתי הטרייה".