הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

ספר שירים חדש: "בין אתמול למחר" מאת תושבת העיר אלה חומוטובסקי

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
אודות הכתב: מערכת עיתון הצבי
תאריך: 2014-04-03 09:44:59

ספר שירים חדש: "בין אתמול למחר" מאת תושבת העיר אלה חומוטובסקי
"ספר שירים חדש: "בין אתמול למחר" מאת תושבת העיר אלה חומוטובסקי"

ספר השירים"בין אתמול למחר" מאת אלה חומוטובסקי, בהוצאת הספרים "אוריון", הוא ספר האוצר בקרבו גם מעין אוטוביוגרפיה, דיוקנאות ואירועים ראויים לציון בחייה,  כמו עלייתה לארץ.  השירים מסודרים לפי פרקים, בכל פרק מספר שירים. הפרקים כוללים שירים על מלאכת הכתיבה, על מהותו של שיר, שירי נוף וטבע, עונות השנה, שירים שחודרים פנימה אל תוך חיי הנפש. כלול בו פרק ובו שני שירים על חתולים, ופרק תמונות באלבום, שבו שירים על עצמה. השירים עוסקים גם בשתי מולדות – כשתי אמהות. כל אחת היא אוהבת וכואבת גם יחד. היא מרגישה ויודעת כי ישראל הוא ביתה, וזאת, ללא כל ספק, המולדת שלה, אך לעולם לא תוכל להתנתק מחבל הטבור הקושר אותה בחוטים הבלתי נראים אך החזקים למדי עם מולדתה הראשונה. מולדת שבה נולדה ובה חוותה את החוויות של שחר חייה: הילדות, הנעורים, הבגרות המוקדמת, הנישואים והולדת הבת הראשונה, והעיקר - ההחלטה לעזוב הכול וללכת לארץ אחרת, כדי להתחיל שם חיים חדשים.

 

אלה חומוטובסקי(43), אם ל- 3, תושבת ערד, גננת במקצועה, פסנתרנית, מדריכת פילאטיס, מספרת סיפורים לגיל רך. עלתה מאוקראינה לפני כ- 19 שנה. ספר השירים 'בין אתמול למחר' הוא ספרה הראשון.

 

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך ולספר הזה?"הכתיבה באה תמיד כצורך לביטוי עצמי, מעין ניסיון להסביר לעצמי מה קורה בעולם המוסתר מעיני אחרים, בתוך הנפש. מתוך חקר עצמי את תהליכים, המתרחשים בעיקר בפנים בהשלכה למה שקורה בחוץ: נוף המשתנה, הזמן שרץ ולפעמים נעצר. כתיבה היא סוג של אמנות. האמנות לסוגיה תמיד משכה אותי אל עולמה. בהתרגשות רבה נעניתי כל פעם להזמנותיה, שהגיעו ברגעים שונים של חיי. כך יכולתי להכיר צד זה או אחר שלה ולמצוא את הנישה שלי, או לפחות לנסות לחפש.

 

מגיל צעיר אהבתי לבקר בגלריית האמנות שבעיר מולדתי לבוב, אליה הביאה אותי בפעם הראשונה חברה טובה שלי. הייתי נכנסת לאולם ורואה תמונות גדולות ומרשימות על הקיר. נדמה היה לי שאיבדתי את עצמי שם, בתוך חדרים ומסדרונות, בתוך עולם שנקרא אמנות. איבדתי או גיליתי מחדש? פחדתי לנשום, לא ידעתי איך להתייחס לטרגדיות המתרחשות על הבדים ולרגשות הממלאים את לבי.  לא חשתי את רגליי, הלכתי מחדר לחדר כאילו מישהו הוביל אותי וידו הטובה והחמה החזיקה את ידי, כמו אמא האוחזת בידו של הילד שלה.

 

ההיכרות העמוקה והארוכה ביותר בחיי הייתה ההיכרות עם מוזיקה – הסוג המעודן ואולי היחיד בין האמנויות החושף את עצמו בדרך המיוחדת והבלתי נראית: דרך צלילים, מקצבים ושתיקות.  אהבתי ולמדתי אותה. למדתי ואהבתי עוד יותר. שעות רבות, ימים, שנים. מגיל חמש למדתי לנגן בפסנתר – הייתה זו מתנה נהדרת שהעניקו לי הוריי. הפסנתר היה בעבורי חבר נאמן, לו יכולתי לספר סודות הכי כמוסים שלי, כל מה שהיה קשה לי לומר במילים. ואז באו המילים...."

 

מאיזה גיל את כותבת שירה?"את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', בגיל שמונה, ואני זוכרת אותו בעל פה. אחרי זה היו המון שירים, שכתבתי בגיל ההתבגרות, בערך בגיל שש-עשרה. כתבתי גם יומן, הכול בשפה הרוסית. בעברית התחלתי לכתוב עם עלייתי לארץ.

 

הייתי בת עשרים וארבע כשעליתי לארץ. מיד התאהבתי בשפה העברית, ובדרכי שלי העזתי גם לכתוב... השירים הראשונים היו ילדותיים, וכתבתי אותם בניסיון לברר לעצמי את משמעותן של המילים, את השפעתן, את המוזיקה החדשה של שפה חדשה. כך, בעזרת השירים הראשונים, קשרתי עם השפה העברית קשרים עמוקים של אהבה וכאב.

 

האהבה הזאת הייתה עצומה כל-כך, עד שלא יכולתי שלא לנצל הזדמנות וללמוד את מה שחפצה נפשי יותר מכול. נרשמתי לחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. קיבלתי את לימודיי במתנה – בתור עולה חדשה מברית המועצות והודות לגילי הצעיר. שלוש שנים נפלאות ביליתי בין כותלי האקדמיה באווירה נהדרת, בקרב האנשים שהשפיעו עליי ועל הכתיבה שלי – מרצים, סופרים, משוררים: אהרון אפלפלד, עמוס עוז, אורי ברנשטיין, יצחק בן-מרדכי, אילנה שחף, ניצה קרן ועוד.

 

בעת לימודיי המשכתי לכתוב בשטף רב, גם שירה וגם פרוזה, כי פתאום הרגשתי חופש לכתוב. מה שלא העזתי לומר פעם בשפת אמי, יכולתי לומר כעת בחופשיות מסחררת – בעברית, השפה החדשה, שהפכה בשבילי לשפת האם השנייה. האומנם?

 

היום אני אם לשלושה, וכגננת במקצועי אני מוקפת בילדים גם בעבודה. אני גרה בארץ שסבתא שלי וודאי חלמה להגיע אליה, בעיר המוקפת הרים ומדבר, בקצה העולם כמעט. ואני ממשיכה לכתוב. כשאני כותבת, אני מרגישה איך האושר ממלא אותי, איך הוא מחיה את כל כולי: את החושים ואת הרגשות. והמחשבה כבר הולכת, היא איננה כאן. אני מתרוממת מעל הכול. כתיבה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלתי בחיי. כתיבה היא כמו מסע קסום – אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע ומה נגלה; מה נמצא שם, מאחורי הדלת הסודית והחורקת, המובילה".

 

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים?"את השירים, שבספר, כתבתי מאז שעליתי לארץ, חלקם בזמן לימודיי באוניברסיטה. לאחר מכן היו עשר שנים של שתיקה כמעט מוחלטת. שירים אחרים נכתבו בסדנת כתיבה אליה הצטרפתי, בספרייה עירונית בערד, מעין קבוצת תמיכה של נשים כותבות, בה קיבלתי המון פידבק על הכתיבה שלי. השירים לוקטו משנת 1997 ועד תהליך ההוצאה לאור 2013. ממשיכה לכתוב גם היום".

 

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?"גדלתי על פניני השירה הרוסית: פושקין, לרמונטוב, בלוק, אחמטובה. את השירה העברית הכרתי בארץ בזמן לימודיי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. ההשראה הכי גדולה באה מהשירה המקראית, ואחר כך: ביאליק, לאה גולדברג – האהבה הגדולה שלי, דליה רביקוביץ, יונה וולך. מהמשוררים העכשוויים: רפי וייכרט, יהורם בן מאיר פיצ'י".

 

איזה ספרים קראת בילדותך?"ספרות רוסית קלאסית: פושקין, טורגיניב, דוסטוייבסקי, טולסטוי, ספרות מתורגמת. בבית הייתה ספרייה ענקית".

 

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד?" תנ"ך, ספר כלשהו שעוד לא קראתי, שמעורר השראת כתיבה עצמית. אחד כזה נמצא עכשיו ליד מיטתי 'דרך המל"כ' מאת עדינה חיים (דסקל)".

 

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל?"להמשיך לכתוב, להאמין בדרך הכתיבה שלך, להצטרף לקבוצת כתיבה כלשהי, כדי למצוא תמיכה ולעיתים גם השראה".

 

אלה חומוטובסקימסכמת, כי "זה לא פשוט להוציא ספר. לכתוב למגירה, שאף אחד לא אמור לפתוח – זה דבר אחד, שהוא גם דורש אומץ לב ופתיחות מסוימת. להוציא ספר לאור, פירושו לשלוח אמירה לעולם, שיכולה לעורר הדים ותגובות. אך זה לא העיקר. העיקר היא הכתיבה עצמה, לעשות את מה שהלב שלך אומר, להגיד ולבטא מה שאי אפשר להגיד בדרך אחרת, אך גם לא להגיד את זה עוד יותר בלתי אפשרי.  אני ממשיכה לכתוב. יש לי גם סיפורים, שרציתי לצרף אותם לספר השירה, אך נראה לי שמתאים יותר להוציא אותם בספר נפרד".

 

 

שירים מתוך "בין אתמול למחר" מאת אלה חומוטובסקי

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים,

כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַבְּדִידוּת.

"אֲנִי" בַּשִּׁירִים זֹאת לֹא "אֲנִי"

בַּמְּצִיאוּת.

"אֲנִי" בַּשִּׁירִים חַיָּה חַיִּים מִשֶּׁלִּי,

וַאֲנִי בַּמְּצִיאוּת –

אֵין לִי חַיִּים.

אֲנִי רַק תָּוִים

לְלֹא מוּזִיקָה.

 

חַפְּשׂוּ אֶת הַמּוּזִיקָה

בֵּין הַשּׁוּרוֹת הַקְּטוּעוֹת,

בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיקוֹת.

שָׁם תִּמְצְאוּ תְּשׁוּבָה,   

אוּלַי.

 

13.06.1997

 

 

כָּל שִׁיר מַתְחִיל

 

כָּל שִׁיר מַתְחִיל מֵרֶגַע שֶׁל

שְׁתִיקָה.

מִתּוֹךְ דְּמָמָה זוֹעֵק תִּינוֹק אֶל הָעוֹלָם.

גַּם אַהֲבָה נוֹלֶדֶת

מֵהִתְפַּעֲלוּת שְׁקֵטָה -

שְׁנֵי מַבָּטִים, שִׂיחָה אִלֶּמֶת...

 

* * *

 

מֵרֶגַע שֶׁהַשִּׁיר נִכְתַּב

מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר,

אֵינוֹ שַׁיָּךְ הוּא עוֹד

לִבְעָלָיו.

נוֹעַד הוּא לְהַנְשִׁים וּלְעוֹרֵר.

 

שׁוֹתֶקֶת

בְּרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,

לָכֵן הוּא צִפּוֹרִים שָׁלַח

לָשִׁיר,

לָכֵן

בְּפִיו שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר

נָתַן הוּא שִׁיר,

וְשַׁעֲרֵי לִבּוֹ

צִוָּה הוּא לְהַשְׁאִיר

פְּתוּחִים...

לִקְלֹט

הֵדֵי קוֹלוֹת

שֶׁל הַיְּקוּם

הַמִּתְנַגְּנִים בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ,

שִׁירַת חָלִיל בּוֹדֵד

אֲשֶׁר צְלִילָיו הַנְּעִימִים

זוֹרְמִים רָחוֹק

רָחוֹק

רָחוֹק...

 

2008

 

שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת

 

פִּסַּת הַמִּדְבָּר בְּחַלּוֹנִי,

פְּסַנְתֵּר יָשָׁן

בַּחֲלוֹמִי.

יַלְדוּת

כְּתוּבָה עַל דַּף שֶׁל תָּוִים,

אֲטָבִים

עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה.

 

אֶצְבְּעוֹתַי רוֹקְדוֹת

בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן,

הַצְּלִילִים פּוֹתְחִים בְּשִׂיחָה

עִם הַגָּן,

הַמַּשְׁקִיף מֵחַלּוֹנִי

פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

 

גַּן שֶׁיָּדַע גְּשָׁמִים רַבִּים,

גַּם אֲנִי בָּכִיתִי לוֹ לִפְעָמִים.

 

עֵץ הָאַגָּס וְעֵץ הַתַּפּוּחַ,

עֵץ הַמִּשְׁמֵשׁ, עֵץ הַשְּׁזִּיף

וְעֵץ הַדֻּבְדְּבָן,

שֶׁאֶת כֻּלָּם

שָׁתַל אֲבִי.

 

יָרֹק הַגָּן,

יָרֹק כְּמוֹ הַיָּם,

גַּעְגּוּעִים סְמוּיִים

לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

 

17.07.2007