הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

תלמידי תיכון מקיף אורט ערד - מסע לפולין

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
אודות הכתב: לשם גובר
תאריך: 2013-09-03 23:17:06

תלמידי תיכון מקיף אורט ערד - מסע לפולין
"תלמידי תיכון מקיף אורט ערד - מסע לפולין"

פולין, מילה מאד מצמררת וכשהיא עוברת בראש שלנו. כולנו חושבים על אותו הדבר...

לשם גובר. צילום: קרן פישל, עמית שלום וגבי שילמן

משלחות נוער לפולין יוצאות מזה זמן רב. המשלחת שלנו השנה היתה הגדולה ביותר שיצאה מתיכון מקיף אורט ערד והשתתפו בה 82 תלמידים. חשיבות המשלחת ברורה ומטרות המסע רבות (משה"ח הציב 9 מטרות..) אני מזדהה עם מילותיו של יגאל אלון: 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. בשבוע שעבר בתאריך 8.13.2013, הגיעה לשיא תקופת הכנה ממושכת: יצאנו בשלוש בלילה מביה"ס אורט למסע לפולין.

ההכנות למשלחת החלו בסביבות חודש ינואר, כאשר חולקו את תלמידי המשלחת ל-4 קבוצות. עברנו תהליך מורכב של כ-40 שעות, שעסקו בשאלות: למה אני נוסע לפולין? האם זו חובה? האם אני באמת מסוגל לראות את כל הזוועות האלו? הקבוצה עסקה בתמיכה, בעידוד ובעיקר בהבנה ובהכנה למה שהולך לקרות לנו בפולין –זה לא רק קשה רגשית... ידענו שמצפות לנו הדרכות רבות ושעות בדרכים.

ערב ההמראה, כולנו נרגשים ומפוחדים מהדבר הקרב, מעזיבת הבית לשבוע שלם ומהמראות הקשים.

מיד לאחר הנחיתה יצאנו לנסיעה ממושכת באוטובוס. פולין מאד ירוקה ופורחת עם אגמים בכל מקום, ללא שום זכר שדבר כה נורא התרחש שם, לרגע הרגשנו כמו בטיול משפחות באירופה... ואז הגענו לטרבלינקה. השוק הראשוני שקיבלנו, המחנה הראשון בו ביקרנו הנמצא בתוך יער. למעשה לא נשאר כלום מהמחנה, רק אנדרטאות, סימון של מסלול הרכבת והמון המון אבנים שמנציחות 17,000 קהילות שהובאו והושמדו במחנה ההשמדה.

 

ביום השני היינו במחנה מיידנק, שם כבר נכנסים לתא גזים, למשרפות. ביום זה כל הרגשות שהחזקנו עד היום, התפרצו. בצריף אחד ריכזו כמות נעליים כל כך גדולה שאי אפשר לתאר. כל אחד מנסה להתמקד בנעליים ולדמיין – מי נעל אותן, מה הוא הרגיש, האם ידע שהובא אל מותו? אחת הקבוצות הכינה טקס מרגש מול הר האפר-7 טון של אפר אדם שנשרף... לשיר את התקווה ולראות את חבריי למסע אוחזים בחוזקה בדגל ישראל כשמולנו ההר המזוויע, זו תחושה שתישאר איתנו.. כך המשכנו בכל יום במחנה אחר..

 

היינו בבורות הירי שאמצע היער – לשם הובילו ילדים וירו בהם, היינו בפלאשוב, באושוויץ ובבירקנאו. בכל יום קבוצה אחרת של ילדים הכינה טקס המורכב מקטעי קריאה, לפעמים בליווי שירה וריקוד. בסוף כל טקס שרנו את 'התקווה' בכבוד רב. 'להיות עם חופשי בארצנו', משפט שבכל פעם ששרנו, גרם לי להתרגש ולהתגעגע הביתה.

 

בבוקר הנסיעה לאושוויץ התרגשנו מהצטרפותה של ראש העיר, הגב' טלי פלוסקוב שהגיע לכבודנו וסיירה ביחד איתנו במקום המקולל ההוא.

 

למסע הצטרף אלינו נפתלי, ניצול שואה שבא לספר לנו ולשתף אותנו בסיפורו המרגש. נפתלי היה איתנו במחנות אושוויץ ובירקנאו הקשים מנשוא. ביחד איתו חזרנו למה שהוא עבר כילד, ראינו איתו את הזוועות, את המראות הכל כך קשים, את כל החפצים שהנאצים שמרו: את אוסף הנעליים הכל כך גדול, בגדי הילדים, התיקים ואת הדבר הבלתי יאומן, שערות של יהודים. רק עצם המחשבה על דברים אלו מעבירים צמרמורת

 

בכל הגוף ואי הבנה של הנעשה באושוויץ ובפולין בכלל. חלק מאד מרגש באושוויץ הוא הביתן היהודי, בו ניתן למצוא ספר שמות המונה מעל ל-4 מיליון יהודים שנרצחו: שמם, שם משפחתם ומאיפה באו. חלק מהתלמידים חיפשו את שמות הנספים ממשפחתם והתרגשו למצוא אותם.

 

באושוויץ, נפתלי סיפר לנו את סיפורו האישי והמרגש ביותר על הישרדותו בזמן השואה. נפתלי אדם שעבר רבות בחייו, והעובדה שהוא בא לפולין משלחת אחר משלחת מוכיחה שהוא זה שניצח את הגרמנים. הפגישה שלנו עם נפתלי גרמה לי להבין כי מצבם של ניצולי השואה אינו מזהיר וחייבים לעשות משהו ולעזור להם.

 

ביום שישי הרגשות שעלו לנוכח הזוועות התחלפו ברגשות לאומיים, ציוניים, משפחתיים יהודיים... זה התחיל בהפתעה – פתאום גרגורי ורונית (מנהל ביה"ס ומנהלת חט"ע) הופיעו. מאד שמחנו לראותם באמצע קרקוב. בהמשך קיבלנו פמוטים לבנות וכיפות לבנים, ערכנו קבלת שבת בבית כנסת מקומי וערכנו קידוש וארוחת שבת. ואז קיבלנו עוגיות אישיות מההורים ומכתבים מהבית ו... אף לחי לא נשארה יבשה...

 

המסע היה קשה ועצוב, אבל לא רק... זכינו גם לסייר ברחובות העיר העתיקה של קרקוב, בין החנויות המקומיות, הסתובבות זו גרמה לנו לראות שיש פולין אחרת, פורחת ההפך המוחלט מהמקומות הידועים לשמצה הקשורים לשואה. ביקרנו במכרות המלח שבפולין, הנמצאים כ-80 מטר מתחת לפני האדמה, וראינו את המכרה כמו ארץ מהאגדות. זכינו לראות עולם אחר.

 

אני רוצה להודות למירי ולפנינה המדריכות שלנו במסע זה, שהעשירו את הידע שלנו וגרמו לנו להתרגש פעם אחר פעם בעזרת שירים וסיפורים מעניינים שעוררו בנו רגשות. בנוסף לכך, המורים המלווים שלנו בקבוצות - גיל שחר ראש המשלחת, עמיחי ביטרמן, יוסי מרקו, סיון פזארקר, רינה אלהרר שהיו כמו ההורים בשבילנו, ועזרו לנו לעבור את המסע על צדו החיובי, בפתקים מיוחדים וממתקים מדי בוקר.

 

התגבשנו מאד במהלך המסע, ונזכור הרבה סיפורים וחוויות חיוביות. אם מדובר בשירה בפולנית באוטובוסים ושירי ארץ ישראל, התלוננות על המים המוגזים כי משום מה זה מה שיש בפולין, והרצון העז לשירותים (פנינה אנחנו מצטערים) אם לא הבנתם, תשאלו ילד מהמשלחת, הוא יסביר לכם. המסע לפולין הוא חוויה שכל יהודי באשר הוא חייב לעבור, בדיוק כמו גיוס לצה"ל ואני שמחה שלקחתני חלק במסע מדהים זה עם משלחת מדהימה. התרגשות רבה אחזה בנו כשבערב שבת קיבלנו בהפתעה מכתבים מרגשים מההורים, המחנכים וחברים. תודה לכל חברי המשלחת, מחזור מ"ו מסע לפולן 2013.