הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

מורה טוב מורה לחיים

מאת: דקלה שוקרון writer
תאריך: 2012-10-11 08:18:54

מורה טוב מורה לחיים
"מורה טוב מורה לחיים"

ניקולאי שוורץ, האיש המקסים הזה שזכה במקום הראשון בפרס טראמפ להוראה איכותית, פינה

עבורי מעט מזמנו וקפץ לפגישה במשרד, בה החלטנו לפצוח בראיון חגיגי לכבוד זכייתו. טוב, אני החלטתי לראיין והוא לא סירב.

התיישבנו לשיחה, בהתחלה כתבתי, אחר כך עצרתי והחלטתי שלאיש הכל כך מעניין הזה, אני לא הולכת להקשיב במבטים חטופים ובניסיון להספיק לכתוב ולצטט כל מילה הבוקעת מפיו, אלא שאני מאזינה בשקט לכל הסיפורים המרתקים שלו- אודות חייו.

הפעלתי את מכשיר ההקלטה והאזנתי בשקיקה לכל מילה שלו. איזה אדם מיוחד, נעים הליכות, מנומס, טוב לב, אפשר להעיד עליו את כל אלו בין רגע, באמת שלא צריך הרבה זמן כדי להפנים כי עומד מולך אדם אצילי ונאור. זהו ניקולאי.

את ניקולאי אני מכירה לא מהיום, אלא משחר נעוריי, בזמנו הוא חינך כיתה בשכבה בה למדתי, ליווה את שכבתי בתקופת התיכון ותמיד היה לנו כבוד גדול אליו. תמיד ידענו שניקולאי הוא לא רק מורה, אלא גם אדם בעל לב זהב, אנושי, שאיכפת לו מהתלמידים כאילו שהיו ילדיו שלו ולמעשה עד היום יש לו קשר מאוד טוב עם חלק מתלמידיו, גם כעבור למעלה מעשור.

אז מאיפה הכל התחיל בעצם, שאלתי, איך הגעת להוראה בכלל? והוא עצר רגע ואמר:" נתחיל מהיום, אני בן 56, נשוי ללודמילה ואב לשתי בנות". ברגע שדיבר על בנותיו, התמלא חזהו גאווה ושמחה מילאה את פניו. הוא מספר לי על שתי בנותיו- "טניה, סיימה מצטיינת בית ספרית בתקופת התיכון והיום היא פיזיקאית, עובדת ברפא"ל בהנדסת אלקטרואופטיקה. ומריה בתו הקטנה יותר, למדה ביולוגיה תואר ראשון וסיימה גם תואר שני, כיום עובדת בחברת זרע גנטיקס. אשתי בהשכלתה גם היא מהנדסת אלקטרוניקה, עבדה בברית המועצות במכון מחקר בתחום הטלוויזיה". כששאלתי אותו על הדרך בה חינכו את הבנות, האם הנחילו את עניין החינוך והשקיעו את כל מרצם בנושא, או שהיה חופש בחירה? ניקולאי ענה, "זה היה ברור שהן ילמדו, אך מעולם לא חייבנו, זה בא מהן לבד, הן תמיד ידעו שהבחירה תהיה שלהן, אולם אנו נתמוך בכל בחירה, בין אם זה לימודים, עבודה, בעל וכו' ".

העלייה לארץ

בשנת 1990, בחודש דצמבר הגענו לארץ, בזמן העלייה הגדולה. הגענו לערד יחד עם בנותיי ואבי וכעבור שנה וחצי הצטרפו אלינו גם הוריה של אשתי והיה ברור ומובן מאליו כי הם יגורו יחד איתנו, מה שהיווה לנו קרש קפיצה מאוד רציני, הם היו פנסיונרים, עזרו לטפל בילדות ואנחנו יכולנו לעבוד וללמוד. עזרנו האחד לשני וזה היה נהדר. אני מסכימה, הערך של סבא וסבתא בימינו- הוא ערך מקודש וצריך לשמור עליו טוב טוב. לא סתם אתה רואה כי החברים הכי טובים שלך, ברגע שהפכו להיות סבא וסבתא, עוזבים את ביתם, מקום עבודתם (או לאחר היציאה לפנסיה) ועושים צעד משמעותי בהקרבה למען המשפחה- עוברים לגור בקרבת הילדים. בינינו, ראשית, כדי לעזור לשמור על הנכדים במחול המטורף של הורות בימינו, כאשר עבודה היא מחצית היממה, על מנת להביא שכר הולם הביתה וגם הדבר החשוב מכל, להיות ליד המשפחה, לראות את הנכדים גדלים ולא רק דרך התמונות באייפון.

לעניינו, בהשכלתו ניקולאי הוא מהנדס אלקטרוניקה. עבד בביה"ס לעבריינים "קלים" - שעסקו בבריונות בעיקר, שימוש בסמים, גניבות, אבל הם לא היו עבריינים כבדים, את אלו כמובן שלחו לבית הסוהר. בית הספר שימש כפנימייה סגורה לגמרי, סורגים בחלונות וגדר תיל שמקיפה את בית הספר.

כסטודנט, ניקולאי למד במכון למחקר למכשירי תעופה בלנינגרד. סיים את הפקולטה לאלקטרוניקה ומחשבים, התגייס לשירות צבאי כקצין בדרגת סגן, ככל הנראה היה מחסור באנשים עם רקע באלקטרוניקה, הוא מספר: " עסקנו במערכות נ"מ, מערכות ידועות מאוד במזרח התיכון, בזמנו ברית המועצות מכרה אותן לסוריה ולמצרים. לאחר שחרורי, חזרתי ללנינגרד, העיר האהובה עליי ביותר. אולם צצה בעיה, בזמנו בברית המועצות היה חוק שאם נולדת בעיר אחרת, אינך יכול להתגורר בעיר שונה, אלא באותו המקום ומאחר ולא נולדתי בלנינגרד, לא יכולתי להתגורר בה, רציתי מאוד לגור בלנינגרד, למדתי שם וניסיתי למצוא שם עבודה כמהנדס, עברתי תקופה של כמה חודשים לא קלים ולבסוף, רצה הגורל והתגלגלתי לבית ספר בו הסכימו לקבל אותי ולתת לי אישור מגורים ומקום ללון בו במעונות פועלים. זה היה בית ספר מקצועי, בסגנון בית הספר בפריקלאס. קיבלתי תפקיד שונה מהשכלתי, התקבלתי כמדריך מקצועי בקבוצות פועלי ייצור במפעל אלקטרוניקה, בראשון לספטמבר הגעתי לבית הספר ומתברר כי לא היתה קבוצה עבורי. מנהל בית הספר התנצל ואמר שכרגע הוא יכול להציע לי משרה כאיש אחזקה ואולי בשנה הבאה אוכל לקבל משרה כמדריך מקצועי. לא היתה לי ברירה וקיבלתי את המשרה. אז בנתיים שימשתי כאיש אחזקה ודאגתי לתקינות בית הספר וכעבור זמן מה, קרה לי אחד מהניסים הגדולים בחיי, בבית הספר עבדה מורה לפיזיקה, אם חד הורית, שבתה נטתה לחלות רבות ואותה מורה היתה צריכה לצאת לעיתים תכופות לחופשות מחלה כדי לטפל בה. בהתקרבם של מועדי בחינות הבגרות, פנתה אליי סגנית מנהלת בית הספר, היא שמעה כי ישנו איש אחזקה במקום שהינו בעל תואר בפיזיקה וביקשה ממני, לא ללמד את התלמידים פיזיקה ממש, אלא לעבור איתם על כל השאלות שאמורות להופיע בבחינה וללמד אותם את השאלות כדי שידעו לענות נכון. לא היה הרבה זמן ללמד את התלמידים מאחר ומועד הבחינה התקרב והיה בידי חודש וחצי בסך הכל כדי ללמדם. הסכמתי בשמחה רבה.

בסוף השנה, אותה מורה החליטה למצוא עבודה פחות תובענית, כדי שתוכל להיות ליד בתה החולה וסגנית המנהלת ביקשה ממני להמשיך וללמד פיזיקה, היא הייתה מרוצה מדרך הלימוד שלי ושם נשארתי שמונה שנים. כבעל תואר ראשון בפיזיקה ולא בחינוך, עברתי במשך שנה שלמה קורס הסמכה למורים".

סיפור הכפתורים

הודות לכמה כפתורים מחליפה הגיע ניקולאי לאן שהגיע היום. בזמנו, ביקש אביו מכלתו (אשתו של ניקולאי) שתשלח לו חליפה לניקוי יבש והיא הסירה את הכפתורים של החליפה שלא יימסו בגלל טמפרטורת המים.

כשהגיעו לארץ, גילו כי האולפן לעברית יתחיל בעוד מס' חודשים ובנתיים רצו ניקולאי ואשתו, למצוא עבודה כדי להתפרנס. כשהגיעו לארץ, התגוררו במלון של ברוך (כיום המיון הקידמי), החליט אביו ללבוש את החליפה וגילה שאין לה כפתורים. אז פנו לחנות הבדים של שוש ואליעזר ויינשטיין דאז, ניקולאי, אשתו ואביו. שם אביו החל לפתח שיחה עם הזוג ביידיש, אשתו של ניקולאי ביקשה מהאב שישאל אותם לגבי עבודה ואכן שוש התגייסה לעזור ומצאה לאשתו עבודה במשק בית. גם ניקולאי ביקש לדעת אם הם יודעים אולי על מישהו שמעוניין בעובדים, וגם עבורו נמצאה עבודה, בזמנו היה קבלן בניין בעיר שבנה בתים בשכונת נעורים וניקולאי היה חלק מצוות של ארבעה עובדי בניין."כעבור זמן מה, התחלתי ללמוד באולפן ועזבתי את העבודה בבניין ובפסח המשכתי לעבוד אצל הקבלן, הייתי מגיע אחה"צ ומכין את הדברים ליום המחרת".

כשהגענו לערד, קיבלה אותנו בזרועות פתוחות משפחת רודד, בתיה ויורם, הם היו המשפחה האומנת שלנו, בתיה בזמנו היתה מורה בתיכון וביקשה ממני שאביא לה את קורות החיים שלי כמורה והיא תעבירם לתיכון המקיף, שיהיה, מי יודע, אולי ביום מן הימים יזדקקו למורים. משפחת רודד קרובה מאוד לליבנו.

עוד זוג מקסים, היו השכנים שלנו, חיים ופאני גפטר, יום אחד החליט חיים שעליי לשלוח קורות חיים עבור משרת הוראה של פיזיקה ומתמטיקה בבית הספר פריקלאס, אני לתומי אמרתי לו: "השתגעת? הרגע סיימתי אולפן ומעולם לא לימדתי מתמטיקה, איך אני אתמודד על משרה כזו?" בלחץ של אשתי והזוג גפטר, נכנעתי והגשתי קורות חיים עבור המשרה, אמרתי לחיים - "אתה זממת, אתה תעזור להכין את קורות החיים" וכך היה. הגעתי לראיון כלל לא נרגש, כי היה לי מאוד ברור שלא אתקבל ולמרבה הפלא, התקבלתי, נדהמתי לנוכח העובדה כי אכן החליטו לקבל אותי לעבודה. אז כך יצא שישבתי במשך חודש וחצי ולמדתי את כל התכנים שעליי ללמד, משה רגב ויהודה אפיאס, מנהל בית הספר וסגנו, היו כה נדיבים אליי בהתייחסות הוגנת, נעימה וטובה, אני חייב לציין כי התמזל מזלי הרב ופגשתי רק אנשים טובים כאן. זו האמת.

יום אחד, הפתיעה הרכזת יפה לוין, ואמרה לי: "אני כל כך מתנצלת אבל אתה מוכרח להכנס ללמד" ובתוך שממת המדבר, אין לך הרבה ברירות ואתה תלוי בהסעות בחזרה לערד, אינך יכול לשחרר את התלמידים, אז נכנסתי לכיתה והתחלתי ללמד, עם שפה מעט עילגת זה היה מפחיד, אבל מצוין".

"סבבה כפרה"

אחד מהסיפורים המצחיקים ביותר היו כאשר אחד מהתלמידים באחד השיעורים אמר לי, "סבבה כפרה" ואני כל כך נעלבתי, הייתי בטוח שהוא קילל אותי, מיד אמרתי לו לצאת מהכיתה והוא נדהם, לא הבין מדוע, התלמידים מיד התגייסו לעזרתו והסבירו לי כי הוא לא קילל, בהפסקה בדקתי עם שאר המורים במה מדובר וכשהבנתי שטעיתי התנצלתי בפניו מול כולם ומאז הפכנו את זה לבדיחה. "סבבה כפרה"...

תיכון אורט ערד - שנת 93'

"באותה השנה התפנה מקום בתיכון, המורה לפיזיקה האגדית עזבה ונשאלתי אם אני מעוניין להגיע לשיעור לדוגמא. פרחיה הרשקוביץ, מנהלת התיכון בזמנו, מיד רצתה שאלמד כיתה המיועדת לבחינת בגרות, חמש יחידות פיזיקה, אך אני נרתעתי, שמחתי מאוד על ההצעה, אבל לא רציתי לקחת אחריות כזו גדולה, רציתי להשתפשף קודם לכן ולהכנס "בצורה חלקה" ולא להיכשל. במשך 4 שנים לימדתי גם בפריקלאס וגם פה בערד. לבסוף, לימדתי במשך עשר שנים פיזיקה לבגרות. כאשר גריגורי, מנהל התיכון כיום הגיע לבית הספר, הוא שינה לי סדרי חיים במובן החיובי, אני מוכרח לציין כי יש לי רק מילים טובות לומר על פרחיה הרשקוביץ ונעמי מיצד שניהלו את התיכון, הן התייחסו אליי בצורה נפלאה. גריגורי הוסיף עוד קצת ופשוט 'בעט בי למעלה' ". כדבריו.

הוא נתבקש מגריגורי לנהל מגמה מדעית הנדסית, והנה, כל כך הרבה תוצאות טובות למגמה הזו, שטסה לאולימפיאדת חלל והיוותה המון גאווה לו באופן אישי, לבית הספר ולעיר וגם למדינה שלנו אפשר להגיד מבלי להתבייש כלל!

ועכשיו, זכית במקום הראשון בפרס טראמפ להוראה איכותית, מהן התכניות?

"ראשית, מי שמעניק את הפרס זהו ראש הממשלה, זהו מעמד מכובד ואני מתרגש מכך מאוד.

עליי להמשיך ללמוד במסגרת קבלת הפרס, אז אני מתכנן ללמוד שני דברים חשובים:

האחד הוא להמשיך וללמוד היטב את השפה האנגלית, בשנת 2000 למדתי במשך חודש בלונדון וכיום אני מתלבט בין לונדון לניו-יורק. אחרי הכל אני נמצא גם באולימפיאדת החלל עם התלמידים ונוהג לפגוש גם את ד"ר שרלוט פרנק, תורמת מהעיר ניו-יורק שתרמה רבות לבית הספר, מצפה הכוכבים והמגמה המדעית ההנדסית קמה הרבה בזכותה וכן בזכות רשת אורט ועיריית ערד, ולכן אני מעוניין לחדד את השפה האנגלית.

שנית, אני מאוד רוצה לבקר במאיץ החלקיקים הגדול בשוויץ, ישנם סיורים מודרכים של כמה ימים עבור מדענים, אנשי חינוך ועוד ואני מעוניין להיות, ללמוד ולחוות הן כמורה לפיזיקה והן באופן אישי".