הוסף למועדפים מערכת עיתון הצבי: 08-995-7777

ערד

והסביבה - ברוכים הבאים לערדניק, אתר החדשות המוביל בעיר ערד.

סחוט טרי

מאת: מערכת עיתון הצבי writer
תאריך: 2012-08-23 16:40:32

סחוט טרי
"סחוט טרי"

מפעל "פריגת" של קיבוצי גבעת חיים חוגג שבעים להיווסדו ואנחנו זכינו לגינת פרי באבישור. ההיסטוריה של המפעל גדושה בדרמות, במתחים בין שני הקיבוצים השותפים, ובעיקר בעובדים מסורים שהתחילו בייצור כרוב כבוש, ריבה ומיץ, וברבות השנים הפכו את המפעל לאימפריה של מזון.

סיפורה של "פריגת" מתחיל בשנת 1940, בקיבוץ גבעת חיים שליד חדרה. באותה תקופה המשק החקלאי הצעיר של הקיבוץ היה רק בתחילת דרכו וההכנסות היו מועטות. רוב חברי הקיבוץ מצאו את פרנסתם מחוץ לקיבוץ, בעיקר בפרדסים ובענף הבנין.

בגבעת חיים לא שוכחים את "השבת השחורה" שעולל הצבא הבריטי לקיבוץ, ביוני 1946, אבל גם זוכרים, שהרבה בזכות אותו צבא מנדטורי קם, או לפחות נחלץ מקריסה בעודו באיבו, מפעל השימורים "גת" בקיבוץ (שלימים קיבל את השם "פריגת").

ב-1941, כשעדיין סערה המלחמה באירופה, וחרף המצב הכלכלי הקשה, הצליחו החברים אברהם רטר (יקסל), אורי פולק, אורי ורטהיימר ויצחק המאירי (פויירשטיין), לשכנע את מוסדות קיבוצם בן התשע, להקים בו מפעל שימורים שירחיב את מקורות הפרנסה.

שנה אחר-כך כבר יצאו מפסי היצור הידניים של גת ארבעה טון כרוב כבוש, שני טון ריבה, וחומצת שומן לייצור סבון. "הקיבוץ המאוחד" פרגן ועודד: אם המפעל ייכשל, קבעה התנועה, יהיה על שני הקונקורנטים, מפעלי השימורים באשדות-יעקב ובגבעת-ברנר, להפנות אליו הזמנות. הכישלון הגיע מהר מהצפוי: לא רק ששווקי חו"ל לא גילו עניין בתוצרת, גם בשוק המקומי לא נרשם לה ביקוש, וההשקעה הכספית ירדה לטמיון. אבל אז באו למפעל רווח והצלה ממקום אחר: מהצבא הבריטי.

בסוף השנה, רגע לפני שסגר המפעל את שעריו, יצאו הבריטים במכרז ל-10 מיליון בקבוקי מיץ, וגת זכה בנתח הגון מהכמות המוזמנת: 775 אלף בקבוקים (בשווי 55 אלף לא"י), ובנוסף הוזמנו תרכיזי הדרים לרשת מזון באנגליה. לפיכך הזדרז גת והקים מחלקת מיצים. בהמשך שבו הבריטים והזמינו בגת, וקיבלו (במשך חצי שנה) 600 טון ריבה.

בתום המלחמה, כשהחל הצבא הבריטי לדלל כוחותיו במדינה שבדרך, הציע החבר יקסל להשקיע בגת בקו ייצור של מיץ תפוזים, ולאחר לבטים אומצה המלצתו. תחילה נסחט הפרי בידי העובדים, אבל ב-1947 כבר הותקנה מערכת סחיטה מכנית. ועדיין לא ציפה והאמין אז מישהו, שמיץ התפוזים, ומיצים בכלל, על גרסותיהם, מרקמיהם ואריזותיהם השונות, יהיו למוצר ולמוניטין העיקריים של פריגת בעשרות השנים הבאות, ודאי לא יקסל, שנפטר ב-1958.

כך או כך, כבר הרבה קודם לכן, היה גת לגורם חשוב בכלכלת הקיבוץ. בסוף 1943, למשל, תרם לו 58% מהכנסותיו, וכל השאר, היסטוריה בת שבעים שנה. מכיוון שאת ההיסטוריה עושים אנשים, הנה כמה מעושי ההיסטוריה של פריגת.

בליל שבת, 29 ביוני 1946, הנחיתו 17 אלף חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית ("הכלניות") את המהלומה הקשה ביותר שספג היישוב העברי בימי המנדט - מבצע "אגתה". ברחבי הארץ הוטל עוצר וב-27 קיבוצים נערכו חיפושים אחר מחסני הנשק הארציים של ההגנה ואחר מבוקשים. מפקד הצבא הבריטי בארץ, הגנרל אוולין ברקר, דיווח שבשבעה קיבוצים נתקלו כוחותיו ב"התנגדות אקטיבית", ובראשם קיבוץ תל-יוסף, שם נהרג הצעיר חיים חרודי. שני חברי, ניר דוד, יעקב גלזר וטוביה ארטל, נהרגו בתגבור עין-חרוד. 2,718 חשודים נכלאו במחנות המעצר ברפיח, בלטרון ובעתלית, ובהם 56 נשים, כ-200 אנשי פלמ"ח וכמה ממנהיגי היישוב.

גבעת-חיים איחוד

ברוך גושן (גבעת-חיים איחוד) לא צריך להתאמץ כדי לזכור את התאריך המדויק בו התחיל לעבוד בגת: "זה היה ב-13 בינואר, 1965", הוא יורה, כאילו מדובר באירוע מכונן, "הייתי בן 24 וחצי". למעשה, התוודע אל גת עוד קודם לכן: בקיץ של 1958, כנער ברוך כפיים, עסק במפעל בעבודות מסגרות וריתוך, היה שותף לבניית אולמות הייצור, בתי הקירור והבוטנייה, והתפעל ממה שהתרחש סביבו: "כל הידע הטכנולוגי, כל השלבים בתהליך הזה, שמתחיל בתפוזים טריים שמגיעים מהפרדס, ונגמר בקופסאות מיץ שנשלחות לאנגליה, שם זה נחשב מעדן, ריתק אותי".

בכל שנותיו בפריגת, התלוותה לעבודה, שאהב מהיום הראשון, מידה של תסכול: "לא יכולתי להשלים עם חוסר היעילות, שנבע מהמתח והחשדנות בין שני הקיבוצים השותפים. זה הקרין על כל החלטה ועל כל צעד. הכל נקבע על פי אינטרסים של כל אחד מהקיבוצים. הכישורים וההתאמה לתפקידים היו משניים. למשל, אם אני מהנדס מהאיחוד, אז מנהל האחזקה חייב כמובן להיות מהמאוחד, כי צריך להיות פיפטי-פיפטי. המצב הזה גרם לעודף כח אדם ולבזבוז משווע".

ב-1986 פרש לטובת תפקיד בכיר, ומרתק לא פחות - פרויקטור בסוכנות היהודית. הוא היה אחראי על בנייה בהיקפים גדולים, בכל רחבי הארץ, אבל כשקראו לו לשוב אל פריגת, ב-1989, חזר ברצון, תחילה אל מחלקת הרכש, אחר-כך לריכוז המחלקה הטכנית, ואז התמנה למהנדס המפעל. התחלפות ההנהלה של חברי שני הקיבוצים, ב-1990, בהנהלה מקצועית חיצונית, הוא אומר, שינתה את האווירה, המתחים נעלמו והעבודה התייעלה.

המיזוג עם החברה המרכזית לייצור משקאות קלים לא שינה דבר מבחינתך, אישית?

ברוך גושן: "המיזוג היה כרוך בלא-מעט תסכולים ועלבונות. העיפו אותי, ואת כל הקיבוצניקים, מההנהלה, וזה כאב מאוד. ככה הדברים מתנהלים בחברות מהסוג הזה: כל עוד זקוקים לך, הכל בסדר. לפחות לא לקחו ממני את העבודה, ואני מוצא פיצוי ביצירה ובעבודה. אני ממלא את תפקיד מהנדס החברה, ואחראי על כל הרגולציות. אני עסוק כרגע בתכנון קווים של צינורות ומכלים, והשיטה והאוטומציה מרתקות אותי".

כיוון שהוא בן 72, הוא עובד במשרה חלקית. "חלקית, זה אומר שאני מתחיל בחמש וחצי בבוקר ומסתלק מתי שבא לי, בין אחת לשתיים".

וזה חלקית?

"לפני הפנסיה הייתי מגיע לעבודה בארבע בבוקר, ועוזב בשבע בערב".

ואהבת את זה?

"מאוד. קשה להסביר. התפקיד שלי כל כך יצירתי, שמבחינתי זה כמו ליצור אמנות. למשל, באים ואומרים לך: צריך קו לבקבוקים, אז מיד הראש מתחיל לעבוד, המחשבות והרעיונות רצים איך ומה, לא מרפים ממך, גם בלילה. ואם מוסיפים את העובדה שיש סביבך צוות נהדר, אנשים נפלאים אחד-אחד, אתה ממש מחכה לבוקר, שתוכל לקום ולהתחיל לעבוד. למרות שלא פעם פסלו רעיון שלי, ולמרות תסכולים פה ושם - אהבתי, ואני עדיין אוהב את העבודה. זה לא סתם שאין לי הובי. העבודה היא גם הובי מבחינתי".

גבעת-חיים מאוחד

לפני 45 שנה הציעו לנחמה אריאלי (גבעת-חיים מאוחד) לעבוד במעבדה של גת. היא נכנסה, למדה את המקצוע תוך כדי עבודה, כעבור שלוש שנים עברה קורס לטכנאי מעבדה של משרד העבודה, וב-1984 נשלחה לאוניברסיטה, ועשתה תואר ראשון בכימיה.

מאז עבדה כלבורנטית וכימאית, במחלקת הפיתוח, והיום היא במחלקת המחקר. "הייתי נשארת כל כך הרבה שנים, אילולא אהבתי את העבודה?" היא עונה לשאלה: כמה אפשר? "מאוד אהבתי, ועדיין אוהבת. זו עבודה מאתגרת ומעניינת, בעיקר מהפן המדעי: חומרי גלם חדשים, פיתוח מוצרים חדשים".

היא מוותיקי העובדים במפעל וזוכרת, כמובן, את השנים הרחוקות ההן, כשגאו המתחים בין שני הקיבוצים השותפים - "לנו במאוחד, היתה תחושה, שהמנהלים הם תמיד מהאיחוד" - אבל במעבדה, היא אומרת, זה כמעט לא הורגש. "ההנהלה היתה רחוקה מאתנו, הצוות שלנו היה מגובש, והיחסים היו טובים".

כניסתה של "החברה המרכזית", אומרת נחמה, הביאה איתה רוח אחרת. "זו תרבות ארגונית, שכמפעל קיבוצי לא הכרנו, לא היינו רגילים אליה, ולא היה קל להסתגל אליה. נעשו מהלכים שהייתי מעדיפה שלא ייעשו. ברור שהניהול הקיבוצי התאים ונעם לנו יותר, אבל אין להכחיש שהחברה הביאה ניהול מקצועי יותר".

עד מתי תמשיכי לעבוד?

"כמה שאוכל. התפקיד מעמיד לפניי כל הזמן אתגרים ועניין, ואין לי סיבה לפרוש".

בין שני קיבוצים

תחילתם של היחסים המיוחדים בין שני הקיבוצים, בעלי פריגת, לבין מושב אליכין הסמוך - בשנות החמישים של המאה שעברה, כשהיה עדיין מעברת אוהלים וצריפים של יוצאי תימן.

שני הקיבוצים התגייסו אז לסייע לתושבים בחומר, בחינוך ובהדרכה, וגם במתן פרנסה: עד שנות השישים ותחילת השבעים, בטרם הוכנסו למפעל מכשור ומיכון מהמתקדמים בסוגם, והרבה ידיים עובדות נדרשו בפסי הייצור,

עבדו בגת רבים מתושבי המושב, גברים ונשים, וגם נוער, בחופשות הלימודים.

"זה היה ממש כמו קייטנה", זוכר שאול עוקב (62). הוא היה שם אז, והוא שם גם היום, מעשרת תושבי אליכין האחרונים שעדיין עובדים בפריגת, אליו הגיע ב-1968. "רציתי לעבוד, היה לי מקצוע, ולא היו הרבה אפשרויות תעסוקה באזור. הגעתי, ראיתי במה מדובר, קיבלו אותי על המקום, הכל היה בסדר".

תמיד היה בסדר?

שאול עוקב: "כמו בכל מקום עבודה, היו לפעמים מאבקים, בעיקר על שכר ותנאים, אבל לא הגענו לשביתה ממש. אולי פעם אחת, ובסוף הכל הסתדר".

כבר שנים הוא עובד כאיש אחזקה במחלקת הסחיטה ומרגיש חלק מהמשפחה, משפחת פריגת.

אוהב את העבודה?

"לא אוהב את העבודה, אוהב לעבוד! אין לי בעיות, לא שונא אף אחד, וגם מי ששונא אותי, אם יש מישהו כזה, אני לא שונא אותו".

מתכוון להישאר גם אחרי גיל הפנסיה?

"דיה לצרה בשעתה. אם ירצו להעיף אותי - בסדר, ואם ירצו להשאיר - עוד יותר בסדר".